שלום לחברי המשלחת לפולין,

בשנת תשס"א.

 

 

יש אדם הלומד על כווייה מאחרים. הוא מתבונן בה, קורא עליה, שומע עליה ויוצר לעצמו ידע.

יש אחרים המבקשים לחשוף את עצמם למקור הבעירה. רק כך – בהתנסות אישית הם מרגישים שיבינו את עצמת הכאב.

אתם בחרתם להיות בקבוצה החושפת את עצמה לכאב.

היום אתם "מוכנים" לחשיפה, מבחינת ידע, הכרות, לכידות הקבוצה ועוד. עוד מעט תנחתו בורשה ו"תגלו" שעולם כמנהגו נוהג. האנשים עסוקים בשלהם, המכוניות נוסעות ובכלל, מי ישים לב שעוד קבוצת תיירים הגיעה?

ודווקא בגלל זה, ובהשאלה על האמירה מההגדה של פסח: "חייב כל אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", חייבים אנו לראות את עצמנו כאילו אנו נמלטנו מהתופת.

כמו ההידרה מהמיתולוגיה היונית, כך מבצבצים ראשיה של המפלצת הנאצית ימח שמה וזכרה. פה ושם בפולין תגלו את עקבותיה. כאילו לא די להם בהרס שהביאו עלינו.

אך אנחנו כאן.

ואתם, לכשתפסעו על אדמתם המקוללת של מחנות ההשמדה, נושאים את דגלי ישראל, תחושו בודאי את טעמו של הניצחון המוסרי המעורבב בצער ובאימה - תולדת חוסר האונים של אבותינו שהיו שם ואינם עוד.

לבי ומחשבותיי מלווים אתכם בדרככם במסע. כבן לניצולת שואה אשר לא זכה להכיר את מחצית משפחתו, וכמי שנצרב שם במסע בעצמו, אני מאחל לכם שתשובו אלינו מחושלים וחזקים ונכונים לשאת את לפיד הזיכרון הלאה, לדורות הבאים.

חזקו ואמצו,

יוחנן.